טיפול בניפגעות טראומה מינית

דינה בראונשטיין פאל

נושא הפגיעה המינית הוא נושא חשוב ביותר בעבורנו כמטפלות אך גם כחברה אני חשה שיש לחשוף אנשים מן השורה לתחום באופן גלוי ומעמיק יותר וזאת על מנת לתת קול לפגיעה חמורה ביותר המתרחשת ללא עדים וללא מילים וקול. וזאת על מנת שהחברה שלנו תהיה סובלנית יותר ופחות אלימה.

בכדי להבין את משמעות הטיפול בנפגעי טראומה מינית, אומר כמה מילים על עוצמת הפגיעה. לצורך כך אעזר במילותיה של ד"ר צביה זליגמן: הרגע בו אדם הופך לקורבן הוא רגע שהעולם מתמוטט עבורו: רגע שבו כל מה שידע עד כה על העולם נעשה לא רלוונטי יותר (זליגמן, שיחות 2016). האדם הניפגע אינו מזהה עצמו ואת האחרים והאמון שלו כלפי הזולת – קורס. "הוא חש שהופקר, ועודנו מופקר חסר הגנה לפחד, מאותו הרגע הפחד שולט בו". השבר מתחיל במציאות החיצונית, אך ההתנפצות מתרחשת בעולמו הפנימי ואינה מפסיקה ומשתלטת על חייו. גם כאשר המציאות הטראומטית הסתיימה היא אינה הופכת לעבר – היא נותרת הווה מתמיד החוזרת ומתגלמת בחיי היום יום של הקורבן – טורפת את שנתו ורודפת את יומו כרוח רפאים. כך קורבן הטראומה המינית לכוד בה. אינו יכול לקלוט אותה לתוכו ואינו יכול להתבונן בה ולהזכר במה שאירע לו.

חשוב לדעת כי אחת מכל שלוש ילדות עברה פגיעה מינית ואחד מכל חמשה בנים עבר בילדותו, פגיעה מינית. בשונה ממה שנהגו לומר לנו בעבר, רוב רובן של הפגיעות המיניות מתרחשות על ידי אנשים הקרובים לילדים. גילוי העריות שחלק ניכר ממטופלותי סבלה ועונתה בעברה הרחוק והקרוב, " הינו פגיעה מינית בילדים הנגרמת על ידי קרוב משפחה המבוגר מהם. זהו ניצול של ילדים התלויים מבחינה נפשית ופיסית במבוגרים, ושאינם בשלים מבחינה פסיכוסוציאלית מינית, לשם סיפוק צרכיו של המבוגר, תוך התעלמות מצרכיהם וממצבם ההתפתחותי. (הדגש בהגדרה זו הינה על הפער בעמדת הכוח בין התוקף והקורבן והקשר בניהם.) גילוי העריות הוא שבר בין אישי בו מופרים תפקידיהם של ההורים או קרובי משפחה אחרים, ההופכים מדמות מיטיבה, שומרת ומגנה לדמות חודרנית ופוגענית – כאשר מדובר על התוקף, ולדמות מנוכרת ומתעלמת ומפקירה – כאשר מדובר בהורה הלא מתערב. הילדה למדה מסיטואציה בוגדנית זו כי קשרים בין אישיים עם אנשים קרובים – הם קישרי ניצול, שימוש בכוח, פגיעה התעלמות, חוסר ביטחון ועוד. מאחר והילדה לכודה מבחינה רגשית בסביבה מתעללת ומכחישה, היא תנסה לשמור על רגשות האמון כלפי האנשים שבגדו ונטשו. היא לומדת לספק את רצונם של האנשים שבהם היא תלויה וזאת על מנת שלא לאבד את הקשר עימם שעדיף על לא כלום. גילוי העריות יוצר שבר באמון כלפי האחרים ומבודד את הילדה והיא אינה מגלה את סודה.

כאשר מטופלת מגיעה לטיפול כחלק משיתוף הטראומה שעברה היא תחייה את שרידי הרישומי שנותרו בנפשה, על כן נימצא בטיפול שהטראומה תעבור בהרגשה שתחוש המטפלת ולא במילים. המילים יכולות להיות גדולות ועוצמתיות אך המטפלת לא תחוש דבר, להפך, הסיפר עשוי שלא לגעת. לעיתים המטופלת לא תאמר דבר על הטראומה עצמה אך המטפלת תחוש תחושות קשות ביותר. תופעות אלו יתרחשו מאחר והטראומה המינית נותרה לא מעובדת ועל זמנית - כך שנותרה רעילה וריכוז הרעלים שבה לא רק שלא נחלש אלא אף הועצם. הטראומה הנפשית לא רק מרעילה את הנפגעים אלה שהיא מדבקת, כך היא מחפשת להיות ידועה. נפשה של הניפגעת מבקשת לחזור לזירת האימה כדי להשלים את תהליך העיבוד וכדי להרגיש את מה שלא ניתן היה להרגיש בעת ההתרחשות.

הטיפול במטופלים הסובלים מפוסט טראומה מורכבת חייב להיות "תפור" במיוחד עבור צרכיה של כל מטופלת ומטופל. במידה וישנם טיפולים נוספים יש להקפיד שתתקיים בניהם אינטגרציה על מנת שלא לשחזר פיצולים שכה מאפיינים את הדינאמיקה של הטראומה המקורית בה נאלצה הניפגעת לפצל את חייה על מנת לשרוד. דוגמא" מטופלת שעושה טיפול משפחתי, מטופלת שעושה טיפול בהפרעות אכילה. על הטיפול להיות גמיש ומשתנה על פי צורכי המטופלת. יש לקחת בחשבון ואף לאפשר רגרסיות לשלבים מוקדמים וצורך לשוב ולעבוד מחדש שוב ושוב על כישורים חדשים ואסטרטגיות התמודדות בטוחות.

ברוב המחקרים מהשנים האחרונות נימצא שהמרכיב הבן אישי – כלומר הקשר בן המטפלת למטופלת, הוא המשמעותי ביותר לצורך הצלחת הטיפול. מערכת יחסים תומכת ודואגת, גילויי אמפתיה, מודעות עצמית, חמלה וכבוד והערכה כלפי המטופלת יעלו באופן משמעותי את הצלחת הטיפול (גור, גוף זר 2015)

על מנת להגדיר את שלבי הטיפול בנפגעות טראומה מינית ובפרט גילוי עריות, נעזרתי במאמרה של קריסטין א. קורטואה מתוך הספר הסוד ושיברו (2004). מאמצע שנות השמונים עד תחלת שנות תשעים המוקדמות נכתבו מודלים לטיפול רטרוספקטיבי במבוגרים שדיווחו על הסטוריה של גילוי עריות והתעללות, מודלים אלו היוו "דור ראשון" של מודלים לטיפול בגילוי עריות והתעללות מינית בילדים. מודלים אלו עמדו בניגוד בולט להשקפה הטיפולית ששלטה באותה תקופה, ושמה דגש על נקודת המבט הפוסט טראומטית, תוך התייחסות להתעללות כמוקד חשוב אך לא הבילעדי של הטיפול. למודלים אלו הצטרפו גורמים נוספים לאורך השנים כגון ניסיון קליני מצטבר איבחונים שונים (זיהוי הפרעות במבנה האישיות כמו תגובות ניתוקיות הקשורות לתגובות לטראומטיזציה כרונית בתקופת הילדות), שילוב גישות טיפוליות נוספות. ה"דור השני" הינו מודל עדכני השומר על המגמה הפוסט טראומטית הממוקדת בהתעללות, אך גבולותיה הורחבו. המודל הטיפולי כולל כיום התייחסות לאירועי חיים נוספים לטראומה אשר השפיעו על האדם, ישנה התייחסות ליחסי האובייקט וכמובן למבנה אישיותו. גורמים אלו יכולים להעצים או להחליש את תגובות הניפגעים להתעללות, וכך גם להשפיע על "תפירת" הטיפול עבור המטופלת. השלבים הטיפוליים אותם אציג כאן אינם ליניארים ועוקבים, אלה זורמים ודינמיים. ניתן להתבונן בהם יותר כספירלה מאשר קו ישר.

השלב הראשון של הטיפול יהיה הערכה טרום טיפולי.

שלב זה נעשה דרך אינטייק מובנה או במקרים רבים תוך שיח המכוון על ידי המטפלת לברור, הערכה קלינית ופסיכוסוציאלית מקיפה. באומרי הערכה קלינית הכוונה לסיבות שהובילו את המטופלת לטיפול ובעיקר בנקודת זמן זו. את חומרת ומהלכם של התסמינים – כמו התקפי חרדה, תחושת בדידות, קשיי תפקוד ועוד, עוד ניבדוק את איום הפגיעה העצמית או באחרים, הערכה ראשונית של יכולות אגו ומבנה אישיות, נשאל על הסטורית הטיפולים הקודמים והאם היו אבחונים.

חשוב מאוד יהיה לברר את קשריה של המטופלת עם הסביבה ונתמקד בקשריה עם בני משפחתה. נברר חוויות ילדות וטראומות מוקדמות (בנוסף לפגיעות המינות) שאלות אלו יסייעו לנו בהערכות טיפולית עתידית. ובעיקר מסמנות למטופלת שאלו הם נושאים רלוונטיים, חשוביים ופתוחים לשיח. כאשר המטופלת תגיע לטיפולי במסגרת היחידה לטיפול בפגיעות מיניות, שאלת הפגיעות המיניות תהיה חלק מהאינטייק שאני עורכת בשלב זה. אך אם המטופלת הגיעה אלי לקליניקה אני לא בהכרח אשאל אותה ישירות בנוגע לפגיעה מינית. ואאפשר לה להביא את הנושא בזמנה החופשי תוך שאני מסמנת לה שהנושא היהנו פתוח לשיח וכי אני רואה בו חשיבות רבה ביותר. הסימון יעשה תוך שיח פתוח על נושאים שונים והתעניינות כנה בחייה האישיים וחוויותיה. במידה והמטופלת מעוניינת להביא את סיפור הפגיעה המינית כבר בפגישות הראשונות, אסייע לה שלא להביאו באופן שעשוי להותיר אותה "פעורה" ומדממת. הבאת הסיפור באופן זה אין בו משום התקדמות או השיג טיפולי. להפך, הוא עשוי להותיר את המטופלת כאובה מידי, עם תחושות שנחשפה "וראיתי לה" בטרם עת. בטרם עברנו שלבים חשובים בקשר הטיפולי של בנית האמון והביטחון. זהו שלב חשוב שעל המטפלת להיות אחראית ביתר שאת על הwell being של המטופלת. ובכך היא מסמנת למטופלת שהיא מוגנת באיזור זה ואינה נתונה לסכנה. זה שהמטופלת מאפשרת לא אומר שהמטפלת "תיקח" את מה שיש לה להציעה. וגם כאן יש סימון לאופן הראוי בו אני מאמינה שיש לנהוג. בכך לסייע למטופלת לראות את עצמה כחופשיה מסיפוק צרכיהם של אנשים אחרים.

חשוב מאוד, כאשר אין זיכרון ספציפי, אל לה למטפלת "להשלים" או "לאשר חשדות של המטופלת לגבי היסטוריית ההתעללות, זהו המסלול של המטופלת, עליה יהיה לעבור בו ולהגיע להבנה אישית. המטפלת תידרש לתמוך ולהכיל את חוסר הוודאות של המטופלת ולהימנע משאלות מנחות ומשימת דגש מוקדם מידי על גילוי עריות/התעללות מינית כהסבר האפשרי היחידי למצוקתה כאדם. בשלב טיפולי ראשוני זה תהיה כמובן גם בניית הברית הטיפולית יצירת ביטחון וייצוב. זהו שלב דרמטי ביותר בתהליך הטיפולי ועליו יתבסס כל הקשר הטיפולי ועתידו. עלינו לזכור שהפגיעה המינית, כפי שנאמר בתחילה, הינה פגיעה בראש ובראשונה שבר באמון באנשים מבוגרים וקרובים. כך שמערכת היחסים שמציעה המטפלת למטופלת עשויה לעורר את כל מנגנוני ההגנה של המטופלת. הדמות המטפלת עשויה להיתפש כממלאת מקומן של דמויות סמכותיות, לא אמינות ומתעללות שיש לפחד מהן. לחילופין הדמות המטפלת עשויה להיתפס כדמות ההורה הטוב, אליו משתוקק המטופלת, רואה בה כמושיעה ומעוניינת לזכות ביחס מטפח. הגישה הטיפולית המתבקשת היא יחסים של שיתוף פעולה המעצימים את המטופלת ובו בזמן על המטפל לזכור כי היא אחראית למבנה הכללי של הטיפול תוך שהיא מתאימה אותו לקצב המותאם למטופלת. כלומר יחסים הדדיים אך לא שיוויונים. נידרשת מן המטפלת גמישות ורגישות, ובחינה כל העת של המוטיבציה של המטופלת. כאמור הקשר הטיפולי הינו משימה ובו בזמן תהליך חשוב ביותר המתרחש לאורך כל הטיפול. ומשמש בסיס חשוב למשימות הטיפוליות שיגיעו בהמשך הדרך. כמו כן מספק מידע חשוב וחומר גלם עשיר ביותר בנוגע ליחסי האובייקט של המטופלת. תפקיד המטפלת יהיה לזהות בעיות הנוגעות בעצמי של המטופלת וביחסיה עם הזולת ומושלכים עליה, לנתח צורות תקשורת מוצפנות ביחס לעבר, על המטפלת יהיה לפרש את שורשיהן ומשמעותן וזאת במקום שתגלם צורות תקשורת מושלכות אלו, עם המטופלת. ושוב המטפלת נידרשת להתאים את היעדים והמשימות הספציפיות של שלב זה בהתאם למיבנה הייחודי של המטופלת – דפוסי ההתגוננות שלה, מועקותיה, תסמיניה, משאביה האישיים והמוטיבציה שלה. שלב טיפולי זה עשוי לערוך זמן רב מאחר והוא מקיף נושאים טיפוליים רבים ומשמעותיים ביותר כמו פיתוח העצמי הכולל זיהוי רגשות, ויסות מצבי רוח וויסותם, קביעות אובייקט ועוד. זהו שלב שאהיה צמודה לחוויה של המטופלת, סביר להניח כי היא לא תהיה מסוגלת לעמוד בהתבוננות רחבה שלי על הסיטואציה שהיא מביאה בפני ותזדקק לי קרובה ביותר. לדוגמא: ח' עברה פגיעה מינית מתמשכת על ידי אח של חברה שלה בילדותה. הגיעה לטיפולי אחרי גירושים כואבים. סיפרה סיפור של התעללות הגרוש בה ובילדיהם. בסיפורה יכולתי לשמוע כיצד חלקים של המטופלת הינם פוגעניים במידה כזו או אחרת כלפי אותו גרוש. בשלב זה לא הייתה לי כל אפשרות להרחיב את נקודת מבטה של המטופלת ו/או לשאול אותה שאלות שעשויות היו להרחיב את התבוננותה בסיטואציה בניהם. ניסיון כזה היה עשוי להתפרש כהתפצלות שלי ממנה, חוסר אמפתיה ואף נטישה. מאחר ומערכת היחסים שלנו לא הייתה מבוססת וטרם צברנו חוויות מגבשות בקשר בנינו, היה מקשה עלי ביותר לנסות ולהחזירה לטיפול לאחר חווית נטישה שכזו.

השלב השני של הטיפול הוא ביטול ההתניה, התאבלות ויישוב (resolution) טראומת גילוי עריות/פגיעה מינית

על פניו אם היה מדובר בטיפול ליניארי, והצלחנו להתגבר על הסימפטומים הפוצעים, והמטופלת זכתה לייציבות שליטה ופרספקטיבה בחייה, היינו חושבות שעלינו לעצור ולא להמשיך לשלב השני, ובכך לחשוף את המטופלת לזיכרונות טראומטיים. אך הטיפול אינו ליניארי אלה ספיראלי, ובנוסף יש לזכור שכעת בתמיכתה של המטפלת ישנה הקלה מסויימת בסימפטומים שאיפינו את מצבה הרגשי של המטופלת. אך ללא תהליך אינטגרציה עם זכרונות כואבים, בליוויה של המטפלת, ישנה סכנה שהתכנים שלא עובדו ישובו ויציפו את עולמה של המטופלת וסימפטומים ישובו ויעלו. מטרת שלב זה היא להביא לכך שהמטופלת תתיצב בהדרגה מול גילוי העריות/ הטראומה המינית, תבין אותה ותחווה את הרגשות הקשורים בקצב בטוח שאיתו היא מסוגלת להתמודד. הכוונה לסייע למטופלת לבטל את ההתנייה של החומרים הטראומטיים, ובנייה מחדש של תפישות הקשורות לטראומה ושל סכמות הנוגעות לעצמי ולזולת, כדי להגיע לעיבוד הטראומה.

בשלב זה אין הכוונה להתבצבץ בביצת הטראומה, אין כוונה להתנסות מחודשת של הטראומה או ל"חוויה מחודשת" היוצרת רה טראומטיזציה. אין בשלב זה ניסיון לחפש אחר זיכרונות אלה לאפשר למטופלת להגיע להבנה אישית של העבר ולקבלו גם אם לאחר התהליך עלולה להישאר מידה ניכרת של חוסר וודאות. האסטרטגיה המתבקשת הינה היזכרות חופשית והעלאת נרטיב באופן חופשי. בשלב זה המטופלות יאבקו באמביוולנטיות שהן חובות ובמה שהן "יודעות" ואינן יודעות. זהו המאבק של המטופלת ולא של המטפלת. כל הנושא של היה או לא היה שאנחנו עשויות לחוות אינו מעיניינו ועלינו לנסות ולבחון את אופן ההתמקמות שלנו מול הקונפליקטים הפנימיים של המטופלת. תפקידה של המטפלת הוא להציע תמיכה ופרספקטיבה מבלי שתהיה לה כל דרך לדעת אם היה או לא היה ומה קרה. שלב זה יהיה כפי הניראה, שלב כאוב מאוד, יתכן כי המטופלת תיראה כאילו מצבה החמיר במקום להשתפר. לאור כך יש לשוחח על אפשרות זו עם המטופלת ולסייע לה להתמודד עם הקשיים והמכאובים העולים. מטופלות רבות יעלו בשלב זה את התהייה לגבי המשך הטיפול. מאחר וכבר יש תחושה מסויימת של שליטה בחייהן (גם אם היא קלה וראשונית), ומנגד ישנו כאב גדול ב"חיטוט בפצעי העבר". על המטפלת להחזיק בעבור המטופלת את ההבנה ואף לשוחח איתה כי בדרך כלל עם ההתייצבות מול מציאות שהודחקה זמן ממושך וההתנסות שלהן עם תחושות שהיו קודם בלתי ניסבלות גורמות להם לחוש רע יותר בטווח הקצר אך הן משרתות את עיבוד הטראומה וייסייעו להן לחוש טוב יותר בטווח הרחוק. זהו שלב שהמטופלת עשויה להזדקק לזמינות גבוהה יותר של המטפלת ולמעשה לממש את האמון והביטחון שניבנו בשלב הראשון של הטיפול. בזמן שהיא פוגשת בתוכה תחושות של זעם, הלם, מצוקה ואבל על הבגידות וחוסר ההגנה שחוותה בחייה. למעשה עשוי להתעורר משבר קיומי כאשר המטופלת הניצולה מנסה להבין מדוע וכיצד התרחשה בחייה הפגיעה המינית ו/או גילוי העריות. המטופלת עשוייה לפגוש תחושות קשות של אשמה , בושה ואף תחושת "הגיע לי", סודות משניים עשויים לעלות כמו תגובות מיניות בזמן ההתעללות, תחושת כוח במשפחה ופגיעה באחרים. ג' עברה גילוי עריות על ידי אביה מאז הייתה בת שש. עם העלאת נושא גילוי העריות החל לעלות זעם רב על האם שאיפשרה את הפגיעה האנושה. האם נהגה לומר ל- ג' שניראה שהיא נהנתה מ"היחסים" עם אביה! בטיפול ג' העלתה כי היא חשה שאמא שלה נהגה כלפיה כאילו היא המאהבת של אביה והוא בוגד איתה באם.

ד' עברה גם היא את האונס הראשון שלה על ידי אביה החורג בגיל שש. האונס היה אלים והיא איבדה הכרה ממכה קשה שקיבלה ממנו. לאורך השנים האלימות הפיזית פחתה אך נותרה אלימות רגשית ואיומים קשים. בהגיעה לגיל 12 הגיע אביה החורג למיטתה של ד', הפעם ד' הייתה מוכנה לקראתו. היא החליטה לקחת שליטה על היחסים כך סיפרה בטיפול. לדבריה באותה פעם האקט לא היה אונס אלה סקס, והיא הייתה פעילה מלאה – תנוחות והכל. זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא הגיע אליה.

בשלב זה ניתן להשתמש באסטרטגיות לא מילוליות ומילוליות גם יחד באופן פרודוקטיבי ביותר. באמצעים כמו גישות הממוקדות בגוף, כתיבה, עבודות אומנות יכולות לספק אמצעי הסמלה ולסייע בביטוי חומרים שהמטופלת מתקשה לבטא באופן מילולי. פורקן רגשי המושג באופן מילולי או לא מילולי, מאפשר הטמעה ויצירת משמעות חדשה בעת עיבוד הטראומה. כשהניצולה מתייצבת מול הפגיעה האנושה של הפגיעה המינית וחווה את הרגשות שנובעים מפגיעה זו במידה מופחתת של הכחשה וניתוק מתרחש תהליך ההטמעה. בעת ההטמעה מרחיבה המטופלת את גבולות הבנתה האישית בנוגע לאירועים שעברה ומתאפשרת מתן משמעות חדשה ולהתסות ולהשלכות האישיות. כעת ג' יכלה לשאול אותי על מקומה כילדה באונס שהתרחש, ושאלת הבגידה באימה ותחושת האשמה על שיתוף הפעולה עם המעשה, יכלו להרגע.

ד' יכלה להבין את התנהגותה כילדה פצועה באותו היום שחשה שהיא יוזמת ומשתפת פעולה בסקס, להבין ואף לחמול על אותה ילדה קטנה שניסתה ללא כלים ובחוסר אונים להשיב לעצמה מעט שליטה עצמית.

פתרון לשאלות של אשמה ושינאה עצמית מושגים כאשר המטופלת מפתחת הבנה מעמיקה יותר של תסריט הזוועות שעברה, גילוי העריות. הבנת מניעי המתעלל, הדינמיקות והמאפיינים המשפחתיים שתרמו להתרחשות הקשה. בשלב זה עשויה השתתפות בקבוצה טיפולית לסייע ולהקל על תחושת הבידוד הרגשי וסטיגמטיזציה. זהו גם שלב שמטופלות ישקלו לשבור את השתיקה ולשתף חברים וקרובי משפחה במה שאירע להם. נושא זה צריך להיות חלק מהשיח הטיפולי על מנת שהמטפלת תוכל לסייע למטופלת להתמודד עם אכזבה, הכחשה והטלת אשמה. תוך שהמטפלת מסייע ושומרת על היציבות הרגשית של המטופלת

השלב האחרון: פיתוח העצמי ופיתוח מערכות יחסים

זהו השלב שבו מתבססים הרווחים במהלך הטיפול, כולל פיתוחו של עצמי המושפע פחות מפלישות והשפעות טראומטיות, והתפתחות מתמשכת של קשרים בינאישיים. נקודת מוקד מרכזית בשלב זה היא בנייה מחודשת של קשרים חברתיים מוגנים, והצטברות חוויות רגשיות מתקנות עם המטפל ועם אחרים הראויים לאמון. ובמקביל ממשיכה תשומת הלב להיות מופנת גם לבעיות של אישיות, העצמי, התפתחות רגשית, ייצוב מצבי רוח, ביטחון עצמי וניהול גבולות אישיים. דוגמא: ח' הגיעה לטיפולי כשהיא אינה מצליחה לקיים מערכת יחסים אינטימית ממושכת עם בן זוג אחד. דיווחה על פעילות מינית מוגברת ושותפים מיניים מרובים. ככל שהתקדם הטיפול יכלה ח' להבחין כיצד היא מפקירה את עצמה בתוך האקטים המיניים המרובים, לאט לאט ירד מספר הפרטנרים ליחסי מין, ח' הצליחה להבחין בין שותפי מין שהיא מעוניינת בהם לכאלו שהיא "סתם" שוכבת איתם. לאורך שנות הטיפול היו מס ניסיונות לקשרים אקסלוסיביים עם גברים. וניסיון ליצור קשר אינטימי לאורך זמן. כיום לאחר ארבע שנות טיפול, לח' יש מערכת יחסים עם גבר אחד כבר מעל לשנה. מערכת יחסים שהם עושים מאמצים לתחזק ולטפח.

מערכות יחסים מוקדמות זקוקות פעמים רבות לאיזון מחדש וזאת כתוצר של התבגרותה של המטופלת באזורים של בנית קשרים ואינטימיות והאסטרטגיות החדשות שפיתחה בתחום האישי והבין אישי. חלק ממערכות היחסים יעמדו באתגר ובשינויים וחלק ממערכות היחסים בחייה של המטופלת ידעכו ויסתיימו. חלק מההתנהגויות הפוגעניות כמו התמכרויות והתנהגויות כפייתיות יגיבו בשלב זה להשפעה הטיפולית – לאחר עיבוד נושאי הטראומה העיקריים. זהו שלב שהניצולות עשויות להתחיל לפתח היבטים שונים של חייהם שהיו חסומים עד כה בשל הטראומה והשלכותיה כמו יוזמות לימודיות ומקצעיות, פעילויות פנאי ותחביבים ופעילות גופנית. שדות חיים אלו, הנפתחים בפני המטופלת הינם השגים משמעותיים ומסבים סיפוק רב למטופלת ולמטפלת. ה' שעברה גילוי עריות על ידי אחיה, הייתה במעגל הזנות במשך שנים רבות. היא עדין זוכרת את היום שהגיעה עו"ס לחוק הנוער והוציאה את ביתה היחידה לאומנה. במהלך חמש שנות הטיפול שלנו, חידשה ה' את הקשר עם ביתה וכיום היא החלה לימודי אחיות באוניברסיטה.

אם הצלחנו לעמוד בכל אתגרי הטיפול בנשים שעברו טראומות מיניות ועברנו את כל המסע הספירלי, כעת המשימה הבאה הינה סיום הטיפול. זוהיא משימה קשה וכאובה אך גם משמחת. הקשר הטיפולי הוא משמעותי ומשקם במיוחד עבור א/נשים שהפגיעה המסיבית איתה הן הגיעו לטיפול היה בקשר. ההצלחה בעיבוד הבגידה הטמונה בפגיעה המינית – וכל שכן בגילוי העריות הינו משמעותי ביותר עבור המטופלת ועל כן סיום הטיפול כרוך בתחושת אובדן ויעורר תחושות של נטישה, אבל ופחד. לאור כך יש להקצות די זמן למפגש עם רגשות קשים אלו הכלתם והטמעתם. הסיום הינו מוחלט אך מאפשר חזרה לעבודה נוספת בעתיד. כאשר אני מסיימת טיפול אני יודעת בתוכי את נקודות התורפה שעדיין קיימות בנפשה של המטופלת או לפחות את חלקן. ישנן נקודות שאוכל לדון בהן עם המטופלת בטרם נסיים ועל חלקן יהיה מוקדם לדבר. בנקודה זו על המטופלת לחוש את תביעת האצבע שלה ויכולת למתוח את אבריה ולהתייצב כאדם בוגר. אדם בוגר שלעולם תמשיך לסבוב סביב אותה פגיעה אנושה שחוותה בעברה בחייה.

בבליוגרפיה

גור, ע (2015), גוף זר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תל אביב.

זליגמן, צ (2004), הסוד ושיברו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, אוניברסיטת תל אביב.

Courtois CA. Healing the incest wound: Adult survivors in therapy. New York: WW. Norton: 1988